סתיו חיי – המעבר לגיל הרביעי /רחל פרג
"ההווה לעולם אינו מזדקן"
גיל שיהי
עומדת על סיפו של הגיל הרביעי ויודעת, אני שוב במעבר ושוב צצות שאלות ועולות מחשבות מה יהיה? איך יהיה? ואז נזכרת בדבריה של היזמית ופעילת הקהילה דבורה סקלי שאמרה: "האם בכוונתכם לשבת ולהניח לזקנה לקרות לכם? או שאתם מתכוונים להמשיך לגרום לחיים לקרות לכם?
ברור שאני מתכוונת להמשיך לגרום לחיים לקרות לי אבל איך? התחלתי לחפש תשובות, הדבר הראשון שחיפשתי היה איך מגדירים אותי, לשם כך פניתי למילון מורפיקס וזה מה שמצאתי: "הגיל הרביעי - כינוי לגיל הזִקנה, השלב האחרון בחייו של אדם, בעיקר כשאין הוא יכול עוד לטפל בעצמו". כמובן שהתאכזבתי וקצת נבהלתי, אבל כיוון שאני יודעת שבכל מדדי הבריאות-גופנית, שכלית ונפשית גיל 70 של היום הוא ה-60 של שנות ה-80 במאה הקודמת לא התייאשתי. המשכתי לחפש ודבריו של הסופר והמשורר מאלקולם קוולי חיזקו אותי: "אנו מתחילים להזדקן בעיני אנשים אחרים, ולאט לאט אנו מתחילים לקבל את דעתם". כל כך נכון, דרושים כוח ואופטימיות כדי להילחם בהשקפה החברתית הקיימת לגבי הזקנה. הבריאות והרפואה מתקדמות כל הזמן אבל התודעה החברתית דורכת במקום. תחשבו רגע, האם זה הגיוני שתוחלת החיים של האדם הוכפלה וגיל הפרישה לפנסיה נשאר ללא שינוי? הגרנטולוג יעקוב בן שאול טוען שהמצב בו אדם יוצא לפנסיה ומיד עובר להגדרה של זקן גורמים להוצאתו מהחברה. מאחר וגיל הפרישה נשאר כשהיה התודעה החברתית מתייחסת אל גיל זה כתחילת גיל הזקנה.
אינני טומנת את ראשי בחול אני יודעת שעם כל השמחה וההזדמנויות שאריכות ימים מביאות לפתחי, אסור לי להתעלם מאתגרים המורכבים הקיימים עם הכניסה לגיל הרביעי. אני מרגישה שאני חייבת להקשיב לגוף, לא להתמכר לזקנה אבל כן לעצור ולחשוב האם כל הפעילויות שעשיתי עד עכשיו מתאימות להמשך? אני אוהבת את הגישה של ג'ודית ויורסט מחברת הספר "החיים אבידות הכרחיות ויתורים גורליים" שאומרת: "חשוב להבין שאין דרך אחת "נכונה" למצות את הזקנה. אנשים מזדקנים בצורות שונות ולעתים, דרכים שונות לחלוטין יכולות להוביל למה שקרוי בסוציולוגיה "סיפוק מרבי מהחיים".
אני מבינה שאני צריכה לתת לעצמי זמן במעבר לעסוק בארגון מחודש של חיי, לחשוב מה מתאים לי להמשך ומה לא ואילו פעילויות חדשות כדאי לי לבנות. אני צריכה לשאול את עצמי אולי הגיע הזמן להחליף טווח רחב של פעילויות בתחומים שונים לפעילות בתחום התעניינות אחד או שניים?.יכול להיות שכדאי לי לבסס דברים שעשיתי בעבר: או להיפך אולי להתחיל להתעניין ולחקור תחום חדש שאף פעם לא עסקתי בו. מחשבות כאלו מחברות אותי שוב לג'ודית ויורסט שאומרת "לאחר שנגזלים מאיתנו חלק מהדברים שאנו אוהבים בעצמנו אנו מגלים שכדי להגיע לשיבה טובה אנו צריכים לפתח יכולת הקרויה "התעלות מעל האני" ego transcendence " יכולת להנות מהעובדה שאנשים אחרים נהנים, לגלות עניין בדברים שאינם נוגעים לנו ישירות, יכולת להשקיע בעולם המחר" מחשבה מעניינת ומאתגרת, כבר עושה לי חשק לפתח סדנה בשם :"להתעלות מעל האני".
מחשבה זו מחברת אותי מיד אל גיל שיהי מחברת הספר "מעברים חדשים" שאומרת "להגיע להזדקנות מוצלחת זו בעצם בחירת קריירה. המשימה היא להחיות מחדש את אנרגיית החיים שלך כדי לעבור את המעבר הבא". אהבתי, רעיון נפלא עצם המחשבה שאני יכולה לפתח עוד קריירה בגיל הרביעי ממלאה אותי באנרגיה חדשה ובמודעות שאני חייבת לפתח מערכת שלמה, חדשה של אסטרטגיות.
ביחד עם השמחה על הרעיונות החדשים אני מבינה שאם אני רוצה לצמוח אל מרחבים חדשים עליי לוותר בגיל העמידה על הדימוי העצמי הקודם שלי. נכנסתי לסתיו חיי האביב והקיץ חלפו עברו להם. הזיכרונות נשארו והם יעזרו לי ברגעים קשים אבל אסור לי להתמכר אליהם וכשאמרתי זיכרונות נזכרתי בשיר שכתבתי לא מזמן:
סְתָו חַיַּי / רחל פרג
וְהַיָּמִים כְּעָלִים נוֹשְׁרִים,
לְכָל רוּחַ הֵם נַעֲנִים.
סְתָו חַיַּי כְּבָר כָּאן!
וַאֲנִי. ... נוֹצֶרֶת אֶת הַיָּמִים,
כָּל יוֹם וְצִבְעוֹ הַמְּיֻחָד,
כָּל יוֹם וְטִיבוֹ,
כָּל יוֹם וְהַגָּוָן שֶׁלוֹ.
הַיּוֹם הַזָּהוֹב מַזְמִין אוֹתִי לֶאֱהֹב,
הַיּוֹם הַכָּתֹם מֵבִיא אִתּוֹ חוֹם,
יוֹם אֲדַמְדַּם וְיוֹם צְהַבְהַב
אֶת כֻּלָּם,
כֻּלָּם,
אֲנִי אוֹסֶפֶת
וּבֵין דַּפֵּי הַסַּפֶר טוֹמֶנֶת,
כָּל אֶחָד יִשָּׁמֵר לָעַד,
זִכָּרוֹן יָקָר.
סְתָו חַיַּי הִנֵּה הוּא כָּאן
וְהַחֹרֶף מִתְגַנֵּב בְּלַאט,
אַךְ אֲנִי,
אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת לוֹ לִנְשֹׁף בְּעָרְפִּי.
כְּשֶׁמַּתְחִיל לִהְיוֹת קַר,
אֲנִי
מוֹצִיאָה אֵת סֶפֶר זִיכְרוֹנוֹתַיי
וְהֵם
מְאִירִים אֶת לֵילוֹתַיי.
אני יודעת שבמעבר הזה אצטרך ללמוד איך להפסיק לדאוג על הזמן ההולך ואוזל ואלמד למצות יותר את רגעי ההווה. זה מחייב אותי להתמודד עם הדברים שאאבד במעבר ושוב אני נאחזת בדבריה של ג'ודית ויורסט : "כאשר אנו מתבוננים באובדן אנו מבינים עד כמה קשור האובדן לגדילה שלנו כשנתחיל להבין איך תגובותינו על האובדן מעצבות את חיינו נוכל להתקדם".
אני מבינה שבמקום לנסות ולהגביר את שליטתי על הסביבה עליי להשלים עם הדברים שאינני יכולה לשלוט בהם. כמה מאבדות הזקנה הן אבדות שאין עליהן נחמה ויידרש ממני מאמץ גדול לקבלן. ואני שוב נאחזת בדברים שכתבו אחרים ובמקרה הזה בדבריו של הסופר פיצג'רלד : "למד לקבל את חייך לא כסדרה של אירועים מקריים אלא כנתיב של התעוררות. התפיסה הרואה את הזקנה כהתנוונות, כאפיסת כוחות וכתלותיות דוחה ולא מכובדת היא המרפה את הקשישים בחברה שלנו". לצערי אני רואה שרוב הקשישים זוכים לרחמים או ליחס מתנשא, אבל מפגשים עם אנשים בתחילת שנות השבעים שלהם מראים לי עד כמה עשירים יכולים להיות חיינו אפילו אחרי גיל תשעים.
אז לחיי הכניסה לגיל הרביעי אני מרימה כוסית יין ומבטיחה שבקריירה הבאה שלי אתנהג בדיוק כפי שהסופר סטפן לוין מציע: " להכיר בייחודו של הרגע, לחיות במלואו כל הרף עין, לחיות מרגע לרגע ולשים לב בחמלה לתחושות, למה שרואים ושומעים".
ועכשיו להמשך:
זוהי הראשונה מסדרת כתבות על הגיל הרביעי, אשמח לקבל עליה תגובות, הערות והארות וגם בקשות והצעות להמשך.
אני מתכוונת לעסוק בכתבה הבאה על ההתארגנות הנדרשת במעבר לגיל הרביעי, על פרידות וויתורים ועל התחלות חדשות.
מעט על עצמי:
שמי רחל פרג ואני יועצת ארגונית ומפתחת מודלים וסדנאות, מלווה בעלי ובעלות עסקים קטנים לבדל את עצמם. אני מרצה בנושאים הקשורים לניהול, מנהיגות ומעברי חיים ומנחה מנהלים ובעלי תפקידים בכירים במערכות ובארגונים שונים. אני מאוד אוהבת לכתוב סיפורים קצרים ושירים, וגם מאמרים מקצועיים. כתבתי ספרון קצר העוסק בדינמיקה של השינוי בהוצאה עצמית.
