בוקר שבת, אתמול.
אנחנו מתכננים לצאת ל"בזאר החורף" ביישוב השכן, אירוע מקסים עם שלל פעילויות לילדים.
אבל כידוע, לפי ג'ון לנון, "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות."
שלו, בן השנה וחצי, שוכב עלי. בניגוד להרגלו להסתובב נמרץ כבר כשהוא קם, הוא נראה חסר אנרגיות. אני שם עליו יד ומרגיש שהוא חם. מודדים לו חום, ויש לו חום גבוה. מבינים שהתכניות משתנות.
אשתי שואלת את אמיתי, בן ה-6: "אמיתי, שלו חולה, עם מי אתה רוצה ללכת היום לבזאר - עם אמא או עם אבא?"
אמיתי חושב קצת ועונה: "עם אמא".
ואני חושב לעצמי: איזה כייף לי. כששלו חולה, הוא כל הזמן נצמד. יש לי הזדמנות לחבק אותו, לנשק אותו ולהיות קרוב אליו במשך שעות רבות.
נעמי רמן, בספרה המחכים "חוכמה משולחן המטבח", כותבת כך: "נשיקה במקום הכואב לא עוזרת נגד הכאב, אבל היא עוזרת נגד הבדידות שאנו מרגישים כשהכאבים חזקים."
(את התקציר שערכתי על הספר תוכלו לקרוא כאן)
חצי שעה אחר כך אמיתי ניגש אלי ואומר: "אבא, לא רציתי להעליב אותך".
ואני אומר לו: "מתוק שלי, לא נעלבתי", ומייד לאחר שאני עונה לו אני חושב לעצמי:
וואו, הילד שלי רק בן 6, והוא לא מרוכז רק בעצמו אלא גם חושב על האחר ואיך לא לפגוע בו.
הלוואי ואנשים בוגרים ילמדו מילדים קטנים איך להסתובב בעולם הזה בלי לפגוע באחרים.
וזה, בתמצית, אחד האתגרים הגדולים שלנו בחיים: איך לחיות ולהתנהל בעולם הזה בלי לפגוע באחרים, אך במקביל בלי לפגוע בעצמנו.
אנשים רבים שאני פוגש חיים באחד מ-2 הקצוות:
הם סוחבים איתם פגיעות מהעבר ובלי משים מרגישים פגועים בסיטואציות שונות, ואז, כיוון שהתת-מודע שלהם מנהל אותם, הם פוגעים בחזרה, כשלעתים קרובות ל"פוגע" בכלל לא היתה כוונה לפגוע.
וישנם גם מקרים שאנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו שאנחנו לא רואים את האחר, ואז פוגעים בו.
כך או כך, כשאנחנו פוגעים באחרים אנחנו פוגעים בעצמנו, כי הכל בחיים זה קארמה: מה שאנחנו זורעים אנחנו גם קוצרים, ובסופו של דבר זה יחזור אלינו.
ולעתים קרובות אני פוגש אנשים בקצה השני:
הם כל הזמן מרָצים אחרים, לעתים הם אפילו לא יודעים שזה לא מה שהצד השני רוצה. הם רק חושבים ככה בלי לבדוק את זה. השורשים של זה, כמעט כמו תמיד, מקורם בילדות.
אנשים מרָצים פוגעים בעצמם. כל הזמן.
איך לחיות את החיים הללו בלי לפגוע באחרים אך גם בלי לפגוע בעצמנו זה אחד האתגרים הגדולים בחיים.
לחיות ב-win win.
