חיים על הקצה
שלום, שמי סנדרה ואני עליתי מונצואלה לישראל לפני 7 שנים. כיום אני בת 41 אבל כשעליתי בגיל 34, גיל מבוגר יחסית כדי לקחת החלטה
כזאת כבדת משקל, החלטתי שאני רוצה לחיות קצת אחרת. לא רוצה זוגיות קבועה, לא רוצה ילדים, רוצה להיות חופשיה ולחוות את החיים.
הילדות שלי בונצואלה הייתה ילדות מאושרת, אני ומשפחתי חיינו בצניעות ולא היינו צריכים יותר. בבית הספר תמיד הייתי מלכת הכיתה וכל הבנים
קירקרו סביבי, הרגשתי על גג העולם כשכולם מסביבי ועושים את כל מה שאני מבקשת. החלטתי שככה החיים שלי צריכים להראות מעכשיו ועד עולם.
בגיל 20 הכרתי בחור עשיר שהגיע מקראקס, עיר הבירה, הוא היה בעל מפעל לטרקטורים וכולם ידעו שהוא מפוצץ בכסף. יום אחד הסתובבתי ליד המפעל
שלו כשהוא הגיע לעיר והוא עצר את רכבו ופנה אליי. בלי יותר מדי שאלות הוא החליט שאני צריכה להיות המזכירה שלו, במשך שנה אחת עבדתי קשה כמזכירה, בינתיים נוצר בינינו
קשר אינטימי, קנה לי מתנות, נתן לי ולמשפחתי כסף והצלחתי לשדרג את איכות החיים שלהם בצורה משמעותית.
אחרי 6 שנים כשבמהלכן למדתי איך להתנהל ולנהל החלטתי שאני צריכה להמשיך לאתגר הבא, נפרדתי מאותו הבחור אך המשכנו לעבוד ביחד. את הכסף שצברתי
בשנים הללו השקעתי במפעל קטן שהתפתח והפך לרשת גדולה בדרום אמריקה ופתאום מנערה כפרית קטנה הפכתי לאשת עסקים מיליונרית שיכולה לעשות
עם הכסף שלה מה שהיא רוצה.
ככה עבדתי קשה במשך שנים, היה לי את כל הכסף שבעולם, לא כבלתי את עצמי, כל חודש ביליתי עם בחור אחר והרגשתי על גג העולם. עד אותו היום בו גיליתי
במקרה שאני יהודיה. התחלתי לחקור את השורשים שלי וגיליתי שיש מדינה בשם ישראל שם חיים היהודים וזה נתן לי את הרצון לעשות מעשה ולעבור אליה.
וכך בגיל 34 אני מוצאת את עצמי מפוצצת בכסף מגיעה לישראל. גיליתי עולם חדש, עולם מודרני ושונה ממה שהכרתי. גיליתי את המועדונים וכך בכל ערב
הייתי יוצאת למועדון, מכירה בחור ומסתובבת איתו חודש- חודשיים וממשיכה הלאה.
לא רציתי שהשכנים שלי יראו שכל תקופה מסוימת אני מביאה בחור אחר הביתה אז החלטתי שאיתם אני אלך לחדרים לפי שעה או לחדרים בבתי מלון.
הרי יש לי כסף, אני רוצה להרגיש חופשיה ולא אכפת לי לחיות את החיים הללו בלי מסגרת ובלי מחשבות על העתיד אלא לחוות את ההווה.
היום כשאני כבר 7 שנים בישראל אני יכולה לומר שהייתי מעל 1000 פעם בחדרים לפי שעה, זאת כמות עצומה, כמות שגם ילידי הארץ לא יוכלו לעבור.
איפה לא הייתי? בחדרים לפי שעה בצפון, חדרים לפי שעות בסביבת תל אביב, חדרים לפי שעה באשדוד, חדרי אירוח בקיבוצים, צימרים לפי שעה במושבים בצפון
ופשוט בכל מקום שהם קיימים אני הגעתי אליהם.
למרות שיש לי בית ולמרות שאני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה אני מרגישה סיפוק אדיר מהמסתורין שאופף את הביקור בחדר לפי שעה.
אז נכון, אני לא תמימה, אני לא מושלמת והרבה מאוד מהפעמים של הבילוי בחדר לפי שעה היה כדי לטשטש עקבות כדי שבנות הזוג של אותם
בחורים שהייתי איתם לא יעלו על עקבותיהם אבל אני לא מצטערת על אף אחד שהייתי איתו, הרי כולם אנשים גדולים ובוגרים והם את ההחלטות שלהם עושים לבד.
בתקופה הזאת הייתי עם גברים, נשים, טרנסג'נדרים והרגשתי ועדיין מרגישה שאני את שלי בעולם הזה עושה בהצלחה וככה אני צריכה לחיות.
המשפחה שלי נמצאת בונצואלה, החברים שלי בישראל לא לוחצים עלי להתיישב ולהכנס למסגרת, אני לא צריכה לעבוד כי את הכסף שלי לדורות הבאים
עשיתי מהמפעל ההוא בונצואלה והיום אני מרגישה שאני האדם הכי מאושר עלי אדמות.
אחרי חוויה של שנים במאות חדרים לפי שעות החלטתי שאני רוצה להיות גם בעלים של חדרים לפי שעות ולכן רכשתי כמה דירות ברחבי המדינה עליהם שמתי כמה אחראים
והיום אני יכולה לומר שאני חיה על הכסף שנכנס לי מהפעילות של החדרים לפי שעה.
לסיכום, אני לא מופקרת ואני לא מוזרה, אני אשה שהחליטה להיות חופשיה ולעשות ככל העולה על רוחה בלי מסגרות, בלי מחויבויות והכל בסופו של דבר לטובה.
